עד לפני כחצי שנה הייתי "בתולת לונדון". תקלה חמורה לכל הדעות. צירוף הזדמנויות הביא לכך שמאז ביקרתי בעיר פעמיים: ביקור קיץ וביקור חורף. מה אגיד לכם? כולם צודקים.

אני לא מתיימרת להיות מומחית לונדון. אבל רציתי לשתף אתכם בכמה חוויות.

החוויות האלו גם גיבשו אצלי תובנה עיצובית מובהקת. נראה אם אצליח להעבירה אליכם.

Borough Market

השוק הוותיק נמצא מתחת לLondon Bridge כבר מאות שנים. ראשיתו בימים שלונדון הייתה כפר קטן מצפון לתמזה, ובורו היה כפר עוד יותר קטן מדרום לגשר, שבו התרכזו חיי לילה מלאי זימה, קרקסים נודדים ושווקי איכרים. (שם גם שכן תאטרון הGlobe של שייקספיר. שיחזור יפה שלו עומד שם גם היום. שווה ביקור. ועד כאן עם ההמלצות לתיירים).

בחלקו המקורה של השוק תוצרת טרייה. יש טעימות – גבינות מכל רחבי הממלכה, לחמי שאור, שמן כמהין, פאדג' תוצרת בית… כדאי להגיע רעבים! בחלק החיצוני דוכני מזון: פאייה, מוקפץ, פלאפל, פיש & צ'יפס, טוסט צ'דר מושחת… בתנאי שנשאר מקום אחרי הטעימות בשוק האיכרים.

בכניסה לשוק מרכז מידע למבקרים. קיבלתי שם ברושור ומפת סוחרים, דף לרשימת קניות ואפילו "ערכה" של מזלג, כפית ומפית (טעימות כבר אמרנו?). פשוט, חכם, ומעוצב כ"כ יפה: טיפוגרפיה דומיננטית שמהדהדת את הקטלוגים של תחילת עידן התיעוש במחצית המאה ה-19, צילומי הסוחרים עם מרכולתם ושילוב מנצח של נייר ממוחזר וצבע ירוק.

חיים חדשים ועדכניים למקום ותיק ואותנטי. עכשיו היה לי חשק לטעום מהכל ולקנות מהכל.

Fortnume & Mason

חוויה מיוחדת במינה היא בית הכלבו הפסיכי הזה שממוקם ברחוב Piccadilly. הכלבו בן יותר מ-300 שנה וקפא על שמריו מבחינת מראה וגינונים: גרמי מדרגות מעוגלים, נברשות ענק, מעליות עתיקות ספונות עץ.

בכלבו שתי קומות של מזון, עם דגש על תה, קפה, שוקולד ומוצרי מעדניה שונים. בשלוש הקומות הנוספות ניתן למצוא את כל צורכיהם של לורד או ליידי אנגליים מצויים: החל מכובעים למרוצי סוסים, דרך מקלות הליכה עם ראשי פליז וכלה בבושם בהתאמה אישית. המחירים בהתאם.

האריזות של המוצרים מצטיינות בהידור אריסטוקרטי כובש: סקלה צבעונית מאופקת, טיפוגרפיה מוקפדת, עיטורים ותחריטי וינטאג', והכי חשוב – חותמת שמעידה שבית הכלבו הוא ספק רשמי של בית המלוכה הבריטי.

ההדפסה איכותית והגימור מושקע: צבע מטאלי, הבלטות, פויל. הבחירה בצנצנות זכוכית חומה מאזכרת אסוציטיבית את "העולם הישן", צי הסוחר הבריטי והקולוניות של הממלכה המאוחדת במזרח הרחוק ובאפריקה.

Recipease

ג'יימי אוליבר, השף העירום בשבילכם, פתח לפני כשבע שנים רשת של מרכזים שמשלבים מעדניה, מרכז הדרכה ומסעדה בשם recipease. ביקרתי בסניף ב-Notting Hill שמעוצב כמו אוהל קרקס או יריד כפרי מתחילת המאה שעברה.

בקומה השנייה אי מרכזי שסביבו נערכות סדנאות בישול ואפיה. באחת הפעמים חבורת מעונבים למדו איך להכין רביולי, ובפעם אחרת חבורת ילדים עבדו על קינוחים.

בקומה הראשונה סחורה טריה כמו מאפים ריחניים ומוצרים מהקו הפרטי של ג'יימי אוליבר.

את האריזות של המותג הפרטי של ג'יימי אפשר היה לראות בכל בלוג עיצוב בשנים הקודמות, ובכל זאת, נעים לפגוש פנים אל פנים, כמו לפגוש חבר ותיק: טיפוגרפיה ידנית נון-שלאנט משורבטת, כמו תוצרת ביתית עצמית שנאגרת במזווה לקראת ימי החורף הקרים.

מיתוג המעדנייה וקו האוכל החצי-מוכן (בסגנון "חמם והגש") גאוני: זוכרים שכשהיינו ילדים, היו קיטים של מטוסים, שבהם כל האלמנטים היו יצוקים מפלסטיק במגשית אחת עם חיבורים עדינים, שהיינו צריכים להפריד ביניהם, להתאים ולהדביק? אז כזה. רק עם מרכיבי המנה. ומודפס על נייר. (אגב, אם אתם לא יודעים במה מדובר, אתם לא חופפים בשנתון לקהל היעד של ג'יימי).

אריזה שכזו לא יכולה להתחרות במדף הסופרמרקט הרעשני, וזכות הקיום שלה היא רק במקרר נפרד לצד רבות שכמותה במעדניה הייעודית. אבל הדבר לא גורע מהיופי שבה: בלי כיתוב, בלי צילום של המזון המוכן, אלא רק איור בצבע אחד וחלון דרכו נשקף המוצר.

אגב, הכוכב החדש בשמי הקולינריה הלונדונית הוא יותם אוטולנגי משלנו.

על המסעדות שלו בפעם הבאה (:

ביקור בסופרמרקט

למעצבת אריזות ביקור בסופרמרקט הוא סיור מקצועי. תמיד רואים משהו מסקרן, חדש, מענין, לטוב ולרע. בסופרמרקט הבריטי קורים המון דברים טובים.

למשל, עיצוב אריזת המרק הזו של רשת waitrose

אנחנו רגילים למדף מרקים בסופרמרקט שנראה כך: צילום מגרה של קערית עם מרק מהביל, לצידו צילום קערית עם מרק מהביל (של המתחרה!) ולידה.. שוב… הבנתם אותי.

האריזות האנגליות מוצלחות בפשטותן: סילואטה של כוס שעליה איור מסוגנן של ירק. בכל כך מעט, המעצב העביר הרבה מסרים: מה באריזה (= מרק מוכן), מה הטעם (= איור הירק) אופן הצריכה (=בכוס), והאיכות (= פרימיום, הודות לשימוש בצבע השחור).

דוגמא נוספת היא "מדף התבלינים" של tesco

בשלב הזה כבר ברורה התובנה העיצובית שלי. המשותף לכל הדוגמאות שהבאתי הוא שלא נעשה שימוש בצילום מפתה ומגרה, מה שנקרא בשפת המעצבים ואנשי השיווק food appeal.

מסתבר שאפשר לשדר איכות, להעביר תחושת טעם ולבדל את המוצר בלי לשים צילום שלו על האריזה. לפעמים עיצוב טיפוגרפי מוקפד, בחירות צבעוניות מדויקות והשקעה בעיצוב מוצר והפקה איכותיים, מספיקים. אני מכירה כמה סטייליסטיות מזון וצלמים נפלאים ומכשרים, אבל גם כמה מאיירים וטיפוגרפים מצוינים.

מי הלקוח הבא שלנו שירים את הכפפה ויבקש אריזה שכזו?