לפני קצת יותר משנתיים אחיינית שלי הכירה לי את אינסטגרם.

לא מילה שגורה בפי כל באותם הימים. המיידיות שבמדיה הזו והפורמט הריבועי שלה

העלו בי גלים של נוסטלגיה לפולארויד, ששימש ככלי משחק וניסוי בתקופת הלימודים בבצלאל, בשנות השמונים ואח”כ ככלי מקצועי בעבודה עם צלמים, כארט-דירקטור

בחברת שיסיידו ביפן, בשנות התשעים.

החשיפה לכל כך הרבה דימויים הייתה מרגשת.

האפשרות לראות, לחוות לשבריר שניה, אינקפסולציה ריבועית של מקומות שונים כל כך,

הרגישה כמו מסע ברכבת הרים מסביב לעולם.

עם הזמן, בניתי לי קהילה של חובבי ז’אנרים הקרובים ללבי, טקסטורות, מינימליזם, צבעוניות נועזת, צילומים עם איכויות ציוריות, ארכיטקטורה, כמו גם אוסף של דברים אקלקטיים כמו שלטים ישנים וטיפוגרפיה מתקלפת. חווית השימוש הפכה יותר סלקטיבית ויותר מהנה.

כדי שהאמירה הזו לא תישאר בגדר המופשט, אנסה להסביר למה הכוונה.

הדימויים שאני נשבה בקסמם ניחנים, במקרים רבים, במוטיב של השטחה. הנושא והרקע מתקרבים זה לזה עד לנקודה של השטחה וכמעט חיבור של שניהם במישור אחד.

ההשפעה של האסתטיקה היפנית על נקודת המבט שלי מכרעת. היעדר הפרספקטיבה בציור ובהדפסים היפנים וסידור הדברים במישור שטוח עם כללים אחרים של מיקום גודל וצבע (למשל עצמים קרובים בתחתית עצמים רחוקים בחלק העליון).

זה יוצר תחושה של סביבה “מעוצבת” שאינה מתחקה אחרי ה”ראליסטי”. היא יותר סימבולית ולפיכך זיקתה לעולם העיצוב מתחזקת.

בנוסף אני מתעסק בשאלות של  קומפוזיציה, של שיווי משקל, ריק מול מלא,

שלם מול מרומז וכיוב’.

ובחזרה לעולם שמכתיב האינסטגרם, הפורמט הריבועי, מגבלות המצלמה, וכמובן הרגעיות, דורשים התאמה של הנושא המצולם לכל אלה וקבלה של המגבלות בתוך תחומי הגזרה,

שמתאים  לי לפעול בהם.

מוטיב אחר שחוזר על עצמו בצילומים שלי הוא – התמקדות – בד”כ, אני מעדיף נושא אחד.

השילוב של השטחה (אלמנט צורני סגנוני) והתמקדות בנושא אחד (התוכן המצולם)

שאובים באופן משמעותי מעולם העיצוב.

 

הדימויים הופכים למעין סמלים מצולמים במקרים מסוימים. אייקונים צילומיים.

אם הדימויים היו מסתפקים במאפיינים הללו גרידא ספק אם היה בהם עניין רב מעבר להנעמה אסטתית רגעית. במקום הזה אני מחפש את ה- twist.

במתפרק ובישן, איזה יופי נסתר. בפרוזאי את רגע הפיוט. שוב השפעות של ההסתכלות האסטתית והפילוסופית של הזן וה-wabi sabi

שאלות, לא מודעות, שצצות מתוך התבוננות במכלול הן של משיכה לפתחים (חלונות לדוגמא) שנשארים ברובם סגורים או אפילו אטומים, מתים. רצון עז להציץ דרך חרכים, לא במציצנות שמחפשת ריגוש אלא בכזו השואפת להתחקות אחרי סוד כלשהו מעבר לקיר או לחומה.

מגבלות המצלמה של האייפון,למשל חסרונה של עדשת זום, מחייבת סוג אחר של צילום.

האייפון, עקב מזעריותו וקיומו המתמיד בצמידות אלינו, יוצר למעשה הרחבה של הגוף. דבר זה מחייב לעתים התקרבות אינטימית לנושא המצולם ולחלופין, דווקא חיפוש של המזערי, הניואנס, “הסדק הכמעט בלתי נראה בקיר”, כנושא צילומי.

כל אלה הובילו אותי למקבץ עבודות שיכולות לשאת את הכותרת “התקרבות והצצה”

במשך השנתיים האלה צילמתי קרוב ל- 4000 תמונות כאלו. 40 מתוכן אציג בתערוכה במסגרת אירועי “אוהבים אמנות עושים אמנות 2013”  – אתם מאוד מוזמנים.

האייפון והאינסטגרם פתחו בפני אפשרויות חדשות ודרך הסתכלות שונה על העולם סביבי.

הם חידדו את הראיה וגרמו לי להתעכב על מקומות שעד עתה נעלמו מעיניי.

הם גרמו לי להעריך יותר את הנסתר, הצנוע ולחפש את היופי החבוי גם במה שלכאורה נראה סתמי ואולי אף מכוער.

מה אתם רואים?